קבלת ערעור על פס"ד שדחה תביעה לפיצויים בגין הפרת זכויות פרסום בשטחי נתב"ג

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ד' גנות, ס"נ), מיום 28.9.06, שדחה תביעה שהגישה המערערת, בשל כך שהמערערת לא הפקידה ערובה שהושתה עליה.

1.       רקע

(א)             לטענת המערערת, היא עוסקת בפרסום חוצות והייתה בעלת זיכיון בלעדי לפרסום בשדות התעופה ומעברי הגבול בתקופה הרלוונטית לתביעה. המשיבה הייתה בעלת זיכיונות מרשות שדות התעופה להפעלת חנויות פטורות ממכס, בין היתר בנמל התעופה בן-גוריון (להלן: " נתב"ג"). המערערת תבעה את המשיבה ואת סקאל דיוטי פרי בע"מ (להלן: " סקאל") לפיצויים בגין הפרת זכויות המערערת לבלעדיות בפרסום בשטחי נתב"ג. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים, אולם לבקשת המשיבה פוצל הדיון והתביעה הנוגעת למשיבה הועברה לבית משפט השלום בראשון לציון, בשל טענתה להעדר סמכות מקומית.

(ב)              בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את התביעה נגד סקאל, וחייב אותה בתשלום של כ- 2.9 מיליון ש"ח (ת"א (מחוזי י-ם) 4335/02 רג'יקום איירפורט 2000 (1989) בע"מ נ' סקאל דיוטי פרי בע"מ (טרם פורסם, 23.10.06)).

(ג)                עם זאת, המשיבה עתרה לחיוב המערערת בערובה להוצאותיה.

2.               פסק דינו של בית משפט קמא

לפי החלטת השופטת גנות מיום 9.7.2006, חוייבה המערערת בהפקדת ערובה בסכום של 180,000 ש"ח בתוספת מע"מ (להלן: " ההחלטה"). בקשה להארכת מועד להפקדת הערובה, ובקשה לעיון חוזר באותה החלטה נדחו (החלטה מיום 11.9.2006). משחלף המועד והערובה לא הופקדה - נדחתה התביעה.

הערעור שלפנינו הוא ערעור על פסק הדין, במסגרתו ערעור על החלטות הביניים, בעיקר על ההחלטה ועל שיעור הערובה.

3.        טענות הצדדים

         אלו טענות המערערת:

(א)             הגם שהמערערת משיגה על עצם חיובה להפקיד ערובה ולחלופין על שיעורה - עומד הערעור על עניין עיקרי אחד: בתביעה נגד סקאל זכתה המערערת, וסקאל חויבה לשלם לה סכום של 2.9 מליון ש"ח. במסגרת אותה תביעה קבע בית המשפט את הערובה שעל המערערת להפקיד ל-30,000 ש"ח, ואח"כ נוסף סכום של 10,000 ש"ח, סה"כ 40,000 ש"ח. בענייננו, הדומה בעובדותיו לעניין נושא התביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים - נקבעה ערובה של 180,000 ש"ח בצרוף מע"מ. ב"כ המערערת סבור כי המדובר בפער בלתי מידתי, בלתי מוסבר, שאין מקום לקבלו.

(ב)              לגוף הבקשה טוענת המערערת כי הואיל ומדובר בתביעה שסיכוייה להתקבל טובים, שיקול ההוצאות אינו צריך למנוע את ההתדיינות המשפטית, גם אם מדובר בחברה.

         ואלו טענות המשיבה:

(א)             המשיבה טוענת כי אין לקשור בין שני ההליכים, בבית המשפט המחוזי בירושלים ובבית משפט השלום בראשון לציון, כי לגוף העניין הוכח שהמערערת חסרת יכולת כספית, ועל כן נכונה ההחלטה שהתקבלה בבית משפט קמא, וכי המערערת לא בקשה לערער על ההחלטה הקובעת את הערובה, אלא רק על פסק הדין הדוחה את התביעה. בקשותיה לדחיית המועד ול"עיון חוזר" נדחו באופן עקבי ומנומק. על כן, משלא הפקידה את הערובה במועד, הפגינה המערערת זלזול בהחלטות בית המשפט, שאינו מזכה אותה בבחינה נוספת של המקרה.

(ב)              המשיבה טוענת עוד, כי סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות"), קובע מבחן אחד לצורך חיוב חברה בהפקדת ערובה והוא מבחן היכולת הכלכלית לשלם הוצאותיו של הנתבע אם יזכה בדין. במבחן זה נכשלה המערערת.

4.        דיון והכרעה

(א)             לטענה הדיונית בדבר החלטת המערערת שלא לערער על החלטת הביניים המהותית, אלא על פסק הדין הדוחה את התובענה, משיבה תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בזו הלשון:

"לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968."

          על אחת כמה וכמה כך בענייננו, כאשר עיקר טענות המערערת בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון נוגע לאותה החלטה, ולא לפסק הדין הדוחה את התביעה מחמת אי ההפקדה. על כן ברור כי גם אם היתה תקלה דיונית באי צרוף ההחלטה לכתב הערעור, היא לא גרמה לכל תקלה מהותית.